11. מוניקה, סקס ורוק'נ'רול

הצבא, כאמור, היה בזבוז זמן נוראי מבחינת הלהקה. אז נכון שכתבנו המון שירים חדשים, נכון שקיבלנו השראה יצירתית בזכות הדיכאון שספגנו שם, ונכון ששיפרנו מעט את יכולת הנגינה שלנו (אין כמו להתאמן בהרצת אצבעות מהירה על קנה רובה כתחליף לגיטרה, או תיפוף על סירי ענק בעת תורנות מטבח) – אבל השורה התחתונה היתה עגומה: אובדן של שלוש שנים.

אבל קרו לנו גם דברים טובים בתקופה הזו. למשל – משורר הפאנק קובי אור מצא את דרכו אלינו. כבר לא זוכר איך בדיוק, אבל זה היה קשור לפאנזין שהוצאנו. בכלל, הרבה קשרים חשובים עם דמויות שהתבלטו מאוחר יותר בתחומי הפאנק והרוק בארץ החלו בזכות אותו "מגעילון". לקובי אור היה כתב יפהפה ומסוגנן. כל מכתב ממנו היה חגיגה של טקסט משובח ומעניין. יצא לנו גם לדבר בטלפון לא מעט. קולו הרך והנשי הדאיג מאוד את אמי. הוא, מצדו, דיווח לנו במכתביו על הנשים שמבקרות במיטתו. מאוחר יותר הודה שבדה את הסיפורים ממוחו הקודח. דמותו של "דובי" ברומן "הנסיעה" שכתבתי כמה שנים מאוחר יותר, מבוססת עליו.

לקובי היה תפקיד חשוב בהתפתחות הלהקה. הוא היה אז בן 30, ואנחנו גירדנו את ה-20. עצם התעניינותו במוסיקת פאנק בכלל ובנו בפרט, בגילו המופלג, נתנה לנו את הלגיטימציה לדבוק במה שעשינו. גם התלהבנו לגלות מישהו שמכיר – ולמעשה, באופן מעמיק בהרבה מאיתנו – את כל הלהקות שהערצנו. אותה תקופה זה היה ממש נדיר. ליקטנו בפינצטה אנשים שהכירו ואהבו את גיבורי הפאנק וסממניו. ב ישראל של סוף שנות השבעים היינו מעטים ויוצאי דופן. הרגשנו כמו יחידה מובחרת.

קובי אור התעניין במה שעשינו והקלטנו, ועודד אותנו להמשיך ולהתמיד. עד היום אני שומר את כל מכתביו ששלח אליי. אני שומר, למעשה, כמעט כל נייר ומסמך שנוגע לקילר. כולל פוסטרים ומודעות מתקופה מאוחרת יותר, שנהגנו לקלף מלוחות מודעות למזכרת. 

במסגרת השירות הצבאי גם פגשתי את מאיר לוי, שהיה אז מפקד מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) דרום. וכמובן – גם את מוניקה פרידמן המדהימה, שהיתה אז חיילת מצ"ח במפקדה. די הגניב אותי שהמפקד (אז עדיין סרן, אח"כ הוא התקדם בסולם הדרגות וגם בסולם הפיקוד) אהב מוסיקת רוק באופן אובססיבי. מאיר סיפר לי שיש לו מאות תקליטים. כמעט כל תקליט שיכולתי להעלות בדעתי. הוא גם סיפר שיש לו סינתיסייזר ימאהה חדשני דגם CS15D. באחד מסופי השבוע הוא הזמין אותי לבית הוריו בפתח תקווה, ושם נדהמתי למראה האוסף האדיר שלו.

בביקור הבא בבית הוריו כבר הבאתי איתי מחיפה את הגיטרה החשמלית שלי, ודקל הגיע עם תופי בונגוס וקונגאס. מוניקה, שהפכה אז לחברתו של מאיר, עשתה את ניסיונותיה הראשוניים על גיטרה בס. כל אותו סופשבוע עסקנו בניסיונות מוסיקליים. ההרכב האנושי החדש, שילובה של בחורה יפהפייה וסקסית כמו מוניקה, והאפשרויות האינסופיות שהיו גלומות בכלי כמו סינתיסייזר – כל אלה גרמו לי להמציא שירים בכיוון שונה לגמרי ממה שעשיתי עד אז. יותר בסגנון גארי ניומן. היינו בהיי מוחלט. נסענו ברחובות העיר ברכב הצבאי, מפעילים את הקוז'אק – אורות וסירנות – ושרים בקולי קולות על רקע המוסיקה שהקלטנו כמה שעות קודם לכן, ואשר בקעה בווליום עצום מהרמקולים של הטייפ שברכב.

לקראת סוף שירותי הצבאי כבר היה ברור שהלהקה מתגבשת על ההרכב החדש הזה. שיתופה של בסיסטית בלהקה היה דבר מגניב וחדשני. מוניקה היתה יפה בטירוף. הענקתי לה את הכינוי "מוניקה סקס", והיא בלטה בכל התמונות שצילמנו. זה היה בסדר גמור מבחינתי שהיא גונבת את ההצגה. התקשורת גילתה בנו עניין עצום בזכותה, והחלו להתפרסם עליה ועלינו כתבות גדולות בעיתונים כמו "לאישה" ו"להיטון". השילוב של בחורה כה יפה בלהקה ריכך את המסר המחאתי והפאנקיסטי שלנו. בזכותה הצליח הממסד לקבל אותנו.

המשכנו להתאמן בכל הזדמנות, למרות המרחקים הגיאוגרפיים שהיו די מטורפים למדי – חיפה (אני), תל-אביב (דקל), פתח-תקווה (הוריו של מאיר), באר שבע (מוניקה, וגם מאיר ששירת אפילו דרומית יותר – במחנה נתן). באוגוסט 80' השתחררתי מהצבא. דקל השתרר כמה חודשים אחריי. כולנו הרגשנו שאנו מוכנים לפריצה הגדולה!

 יורם מארק-רייך