1. ימי בית הספר
הספר ממוקם ברחוב הביכורים על פסגת הר הכרמל, והתנקזו אליו ילדי הכרמל, אלה שהוריהם לא יכלו או לא רצו לשלם את שכר הלימוד הגבוה לביה"ס הריאלי, שהינו בית-ספר פרטי.

רובנו היינו כרמליסטים, אך בגלל מדיניות האינטגרציה פוזרו בכיתות גם תלמידים משכונות אחרות בעיר, וכך באנו במגע לראשונה בחיינו עם ילדים אלימים ובעייתיים ועם שמות משפחה מהסוג שלא הכרנו. אילו היה קיים צדק היסטורי הם אלה שהיו צריכים להקים להקת פאנק, ולא אנחנו, ילדי הבורגנים. אבל בתוך שנים אחדות הם בחרו בדיסקו, ואנחנו בפאנק. אלה היו שני הסגנונות המוסיקליים שהצמיחה המחצית השנייה של שנות השבעים.

כשנפגשנו לראשונה, ב-1973, עדיין לא חלמו על דיסקו ועל פאנק. בבריטניה פרח לו סגנון הגלאם-רוק, ואני סגדתי למארק בולאן, מנהיג להקת הטי-רקס. חרטתי את האותיות T. REX על כל שולחן אפשרי, כיסיתי בהן קירות ומחברות ודפי מבחנים, וקרנתי מאושר כאשר החלו לכנות אותי בשם מארק (קיצור של שם משפחתי, מארק-רייך), שהזכיר את שמו הפרטי של בולאן. למרות ששמו נכתב MARC, ושלי MARK כראוי לשם גרמני.

אני למדתי בח'3. סיפרו לי שבכיתה ח'1 ישנו עוד מישהו שחולה על מוסיקת רוק, רק שהוא חורט בכל מקום את שמה של להקת SLADE. לחוליגן ההוא קראו ירון דקל. כשהגעתי לראשונה לכיתה שלו בהפסקה, במטרה לברר איזה תקליטים יש לו בבית, הוא בדיוק מרח על הלוח את אותיות שם הלהקה האהובה עליו.

עד מהרה הפכנו לחברים הכי טובים, למרות שנהגנו להקניט זה את זה לגבי השאלה: מי טובה יותר – טי-רקס או סלייד? אלה היו שנות הזוהר של שתי הלהקות, ומידי חודשיים-שלושה זינקו אל צמרות המצעדים להיטים חדשים של שתיהן גם יחד. כל אחד מאיתנו אהב כמובן גם את הלהקה השנייה, וגם את אמני הגלאם-רוק האחרים של אותה תקופה: דיוויד בואי, אליס קופר, MUD, המתוקים, גארי גליטר, סוזי קוואטרו מורד קוקני, ספארקס ועוד.

דקל ואני בלטנו בבית-הספר בשיער הארוך שלנו. מלבדנו היו באותה תקופה רק עוד שניים שמחלפות שיערם עבר את הכתפיים – ירון קרנגל ובועז צדיק. גם שני האחרים היו חברים טובים שלי, ובמיוחד קרנגל, שבחדרו היה פטיפון (לי היה רק רדיו-טייפ שקיבלתי לבר-מצווה) ולכן הוא היה זה שרכש את התקליטים הראשונים שאהבתי: אלבום הבכורה של ג'ורדי והאלבום השני של סלייד (עם האותיות הכתובות על אגרופו הקפוץ של נודי הולדר הסולן).

היינו יוצאי-דופן בבית-הספר. גם במראה וגם בהעדפות המוסיקליות שלנו. אלה היו ימים של ערוץ טלוויזיה אחד, שהיה דפוק ומוגבל. ברדיו ניגנו רק אילנית, להקות צבאיות וכאלה. תשכחו, כמובן מכבלים, אינטרנט, לוויין ומולטי-ערוצים. התכתבנו באנגלית קלוקלת עם ילדים מאנגליה ומארה"ב, והם שלחו לנו קלטות עם שירים מהרדיו אצלם. לא היה לנו מה לשלוח בתמורה. חיינו בתוך גטו מוסיקלי ותרבותי, ובעיני האחרים היינו מוזרים. פעם אחת העיף אותי המנהל מבית-הספר בתואנה שאני לבוש כמו ליצן. זו הייתה ההגדרה הכי טובה שלו למכנסי ג'ינס מתרחבים (משולש ההרחבה נתפר מג'ינס בגוון בהיר יותר), חגורת מכנסיים עם ניטים וז'קט טלאים מג'ינס. תמים לגמרי בימינו אלה, אנרכיסטי למדי במונחי הימים ההם. השיער הארוך תייג אותנו בעיני האחרים באופן שלילי.

את השירים שאהבתי נהגתי להקליט מחברים. אחד מהם היה נתי זיתוני, שכן שלי מרחוב הספורט, שם עברה עליי ילדותי. כשמלאו לי 14 עברה משפחתי לדירה מרווחת יותר ברח' הביכורים הסמוך. שתי הדירות היו קרובות מאוד לתיכון עירוני ה', כך שיכולתי לצאת מהבית בחמישה לשמונה ועדיין להתייצב חסר נשימה בכיתה, מבלי שיירשם לי איחור. למרות המעבר שמרתי על קשר עם כל החברים מרח' הספורט. נתי ואחיו הגדולים קנו כמעט כל תקליט רוק שהגיע לחנויות בארץ, כולל סינגלים, ומהם רכשתי את ההשכלה הבסיסית במוסיקת רוק נוסח גרנד פאנק, סגול כהה, פינק פלויד.

במקביל, עשיתי היכרות עם הלהקות החדשות והלהיטים שהצליחו בבריטניה בזכות האזנה קבועה למצעדי הפזמונים ולתוכניות הפופ של ה-BBC ושל BFBS, תחנת הרדיו של הכוחות הבריטיים שהיו מוצבים בקפריסין. כבר בתור ילד אהבתי לשבת בחצר על נדנדה שהשתלשלה מענף גבוה של עץ האורן שלנו, ולהאזין במשך שעות לרדיו-טרנזיסטור שהיה צמוד כל העת לאוזני. גם למצעדי הפזמונים המקומיים האזנתי בקביעות, כמו גם לתוכניתו הפסיכית של דורי בן-זאב, "ממנו אלייך", שבין היתר שולבה בה הפינה של סיפורי פוגי, שהתפתחו מאוחר יותר ללהקת כוורת.

ערוץ נוסף ממנו שאבתי מידע על להקותיי האהובות היה שבועון המוסיקה להיטון, שברבות השנים הצטרפתי אליו ככותב. עד היום יש לי את מרבית הגיליונות של להיטון משנות השבעים, החל מהגיליון הראשון שיצא בסוף שנות השישים.

ירון דקל נהג לקנות עיתוני פופ אנגליים וגרמניים. הוא היה תולש מהם את הפוסטרים ומדביק על קירות חדרו. כשבאתי אליו לראשונה הביתה הייתי המום ממראה החדר שכל כתליו, כולל התקרה, היו מכוסים בטפט אינסופי של תמונות ופוסטרים. אצלי היו תלויות באותם ימים מעל המיטה רק כמה תמונות של טי-רקס, וגם עליהן רבתי קשות עם ההורים. התחרות המתמדת עם דקל גרמה לי לכסות את כל קירות חדרי בנייר כסף מבריק (שנלקח מחפיסות סיגריות ומחבילות שוקולד), ועליו הדבקתי פוסטרים. בעיקר של טי-רקס. ההורים, שגם ככה די התייאשו ממני, התנחמו בכך שלפחות אני מסתפק בנייר העטיפה של הסיגריות ולא מתפתה לעשן.

ברור שהתפתיתי לעשן, אבל שנאתי כל רגע. סבתא שלי עישנה כמו קטר, והייתי משנורר לה סיגריות. בגיל 76 היא הפסיקה לעשן כדי שאפסיק לגנוב לה סיגריות. אולי זה מה שעזר לה להמשיך לחיות, צלולה ובריאה כמו שור, עד גיל 99. עד היום אני מתעב עשן סיגריות. בחזרות של הלהקה לא הרשיתי למעשנים לעשן. היי, אבל למה להקדים את המאוחר. עוד ארוכה הדרך ללהקה. תיכף תקראו.

יורם מארק-רייך

בחזרה לאינדקס קילר
________________________________
killer